ישנו אתגר, שאליו עלולים להיכנע אינדיבידואלים שמתעמקים יתר על המידה בהקשרים הסינפטים של השפה. הם יכולים לגלוש לחטא ההיבריס, במובנו היווני. כאשר אתה חוקר את השפה, אתה מתחיל להיות מודע למערכות יחסים מורכבות יותר ולהתייחס אליהן כמו אל התגלויות, אמיתות. במילים אחרות, היכולת הנרכשת הזאת, מאפשרת קיטלוג “מדויק” יותר. אינדיבידואל שנמצא ב-“הישג” שכזה יכול להאמין שהוא צופה את העתיד או לכל הפחות לנתב אנשים לצרכיו. הנטייה לקטלג כך מאפשרת לקטלג את הפחד ולהוריד אותו למחשכים, את הפחד האישי, האישי שהפך לפרטי. לשם השוואה, קהילה בריאה שחיה בטבע, מדברת על הפחדים, באמצעות ביטוי סיפורי, טקסי, וכדומה, ביחד, לא בדיוק להוריד אותם למעמקי האדמה. להוריד את הפחדים זה לא להתמודד עם הפחד, זאת טכניקה נרכשת, זאת כסות זמנית, זאת התמכרות, כמו להוכיח לי למה אכילה של 50% סוכר היא חשובה, רק בצורה משכנעת יותר. זה שם את אותו אינדיבידואל באותו LEVEL עם כל שאר נכבדי העם היקרים. וכאשר לא מתייחסים לפחד, שהפך לכל כך פרטי, המושגים של “טוב” ו- “רע” סוטים מן הנורמה: כי אני מנסה להבין למה יש אנשים שיש להם ידע מעמיק כל כך בחוקים ומשפטים שלקחו יותר משני קורסים בפסיכולוגיה, באומנויות שבה לכאורה ניתן מקום לכל הקולות השונים, שמפרסמים מאמרים בעיתונים ממש פופולריים, באמצעות רטוריקה-מתמטית בלבד הם “מוכיחים” אלטרואיזם של אדם כאנוכיות אגרסיבית.
