- כמה “צדק” בתי-דין הצליחו לנהל בתקופה שלפני שנעלו את ספר-הספרים?
- מה זה אומר להיות אדם מודרני?
האם אדם מודרני אומר, שזה לא אדם-עתיק?
כמו שפרח זה לא ציפור, לא דוב, לא שמיים ולא אדם?
אני שואל את השאלה בהקשר להיסטוריה, למושג “היסטורי”? שהקונוטציה אולי הראשונה שעולה זו שרשרת האירועים, אך אם שרשרת האירועים הוא הדבר שאנחנו חיים אותו, האם בתי המשפט והמדיה מסתמכים עליה כאמת, האם עדות היא אמת? האם העיתונות מספרת על האמת דרך עדויות ממקור ראשון?
העוגן הראשון בדרך לפסגת ההר של הידיעה בהקשר לאדם המודרני הוא, היא – ההיסטוריה הכתובה.
וזה ממש מעבר למה שמלמדים בשיעורי תרבות – על המצאת הדפוס, וזה מעבר לדמוקרטיזציה של הגלובליזציה – לחצני השיתוף, יצירת של היסטוריה נוכחת.
זאת תרבות שאנחנו כבר חיים אותה, שבה את ההיסטוריה הכתובה, ההיסטורית, משנים, ללא שהצופה יבחין ולכן יבחר בכך.
מי שעוסק במאפייני התנועה של האינטרנט מודע לכך שצריך רק להגדיר מחדש את ההגדרות הטכניות השונות של מקור הידע, האתר, שמעסיק את הדעות השונות כדי ליצור תנועה (traction) נרחבת יותר, חיכוך, כדי לייצר, כדי להניע לפעולה, כדי להבנות דעות, סטטיסטית 0.005-10% למשל.
ואיך? איך אפשר לשנות את ההיסטוריה? ע”י כתיבתה מחדש.
זה לא כאילו אתם בוחרים את ראש הסיעה הבאה וכך מקווים לטוב. זה לקחת את שרשרת האירועים ולשנות אותה -בתפיסה.
הערה: כתיבה יצירתית על עולמות החברה יכולים ללא כוונה תחילה להכליל ולהטעות, על כך אני מבקש סליחה מראש. אנא קראו את הטקסט כמו שאתם מבינים פילוסופיה ספרותית אשר מניחה הנחות על המציאות, מסיקים הנחות על המציאות ומתוך עולמות הרגש האנושיים. ממני אליכם מתוך כוונה להשרות אושר כתוצר של ההתאמצות בלהבין
אני רואה איך יכולים להיות לזה יתרונות בכלים לטיפול בטראומות למשל. השאלה הבאה – כמה חופש מי שכותב מחדש את ההיסטוריה לקהל הרחב מוכן להעניק לעולם?, כבוד להיסטוריה של עמים שלמים שלא יתנו לזקנים להעלות את ריח הריקבון ללא קירבה משפחתית בלי שאף אחד ידע במשך שבועיים?
פגשתי כל כך הרבה אנשים שהיו ציניים כלפי הכבוד של עברי, שזה הביא אותי להבנה שהמילה “כבוד” נתפסת בצורות שונות, אצל אנשים שהפוקוס של הכבוד שהם מעניקים זה למי שמשרה עלהם תחושת יראה, לפחד
תחשבו איתי רגע מה זה אומר ברמה החברתית. ערך של נתינת כבוד רק למי שיכול לערער את חייו באמצעות פיטורים, עורכי דין, כבוד למתחרה או לאויב, או ערך של הזדהות עם “החזק”, האם ניתן להסתמך שישמרו על כבודכם אם לא תבקשו דבר בתמורה לכבוד שאתם נותנים בחינם ללא קשר לדברים שקשורים “לפחד”?
סביבה “אגרסיבית”? יש כאלה שיקראו לזה “המציאות”.
אם אתם לא חיים בסביבה אגרסיבית, אז דאו לכם שיש אנשים שלא מגיע להם לחיות בסביבה כזאת במיוחד שיש כל כך הרבה אפשרויות.
האם הוא רואה היסטוריה אתכם? האם הם מצליחים לתפוס את שרשרת האירועים לכאורה?
זה בסדר, אנשים נמצאים בלחץ, לפעמים קבוע, בקושי לחוות אושר.
אם תחשבו על זה, “היסטוריה” זה אולי בעינכם “לא פרח, ולא ציפור”, אך יש קשר ל-“כבוד”. וכש- “הכבוד” מאבד משהו מערכו, אז כך גם ההיסטוריה.
אני אנסה לתאר את זה כך:
ישנה מחלוקת מינורית שנוגעת לעובדות בין אלה העוסקים במדע לבין אלה המאמינים ביצירת העולם ב-7 ימים: “דורות אנחנו משתמשים ביתרונות של הג’ינג’ר ועכשיו אתה מספר לכולם שיש לשורש יתרונות אנטי-דלקתיים?”
במילים אחרות, המציאות בנויה על העובדה שלכל הפחות ישנה תמיכה באמצעות מחקר, וכל מה שנמצא מחוץ לשיח המחקרי, לכאורה, לא קיים, מחוץ לדפי ההיסטוריה. עד שלא נמצאה התייחסות ממקור חיצוני לשושלת דויד בשנות העשרה של המאה ה-21, השושלת עצמה נתפסה ע”י ציבור כישות מומצאת.
אני ניגש לנושאים הללו, לא כדי לשייך אתכם לצד, אלא כדי לנסות לפקוח את העיניים שלי ואת שלך מעבר לצדדים, מתוך חקירה של המודעות, המודעות שחשה דרך הנושאים שהכי נגישים לנו כרגע להבנה.
לנסות לשייך את הדברים לצד בכוחו לכבול, הניסיון לעבור את הצד פוקח עיניים כמו לחוות תרבויות שונות כל כך.
המערכת המודרנית בנויה על עובדות: הטפסים שהאזרח מתבקש לשלוח, גם אם האזרח נמצא על הסף של המינימום והוא לא שולח טופס, יכול לקבל קנס של 8000 שקלים. הבנק יכול למחוק 3000 שקלים מהחשבון בגלל באג מערכתי ועד שהוא לא מראה את שרשרת האירועים, הם יפנו אותו למחלקת תלונות הציבור ובגלל שצריך להשקיע משאבים כדי להגיע לרגולטור אז איך פונים לארגון זכויות האדם העירוני?
אני יכול לרשום “הארגון לכבוד האדם”, ארגון כזה לא ידוע
אתם מבינים על מה אני מדבר? זה לא מסר, זה פשוט הדרך שבא האדם המודרני מוגדר, הוא חי את המודרני שמסתמך על עובדות, לא על “כלכלה” כמקור לאירועים, ההיגיון של שרשרת האירועים. והאנושיות, היחסים הנובעים מהתקשורת הבין-אישית, גם אם היא מתבצעת ממרחק של שולחן, או עשרות ק”מ, תפקידה הוא מישני
האם לוותר על הקנס? נתון לשיקול דעתו של הפקיד. והפקיד גם מסתמך על מערכים פסיכולוגיים שהוגדרו מראש. וכתיבה של מערכים כאלו גונזים בתוכם “כתיבה היסטורית”: כי אף אחד מגדולי הגדולים של המומחים לא קורא לכתיבה כזאת “מדע מדויק”, וכדי להתקרב צריך לפחות שנים של פרקטיקה בינאישית שאף פעם לא מסתיימים, אך הפקיד משתמש בערכים של מדעי הנפש כדי להתיר לעצמו את חופש פעולתו בעניינו של האזרח הפשוט. כלומר הוא משתמש בנוסחאות “פסיכולוגיות” כדי לתת אישור לאמונה הפרטית שלו, להבזק מהמיגדלה, וכך להטיל עליו את האחריות לשאת את החוב הלאומי.
“החוב הלאומי” בסיפור הזה הוא אתגר שהגיבור, נושא הפעולה, בכוחו לשנות.
צריך ללמד את זה שמחליט לגבי עתידו של אחר לשחרר, ישנם תקופות שכדי ליצור מקומות עבודה, צריך לשחרר. מלמדים את הפקיד על חמלה. וכדי ללמד את הפקיד חמלה, צריך להעניק לו חמלה. המעגל.
אני לא מתיימר להיות מדויק, כי אני לא יכול. שימו לב, כל המילים הללו נוגעות לכתיבה של היסטוריה, יש להן משמעות היסטורית, אך בד בבד: ההיסטוריה הפכה למדע מדויק שאנחנו לא מודעים אליו כאשר אנחנו עוסקים ביומיום, לקיום שלנו בתרבות.
“אוקיי, היסטורי זה משהו חדש שאנחנו חווים אותו ביומיום. היסטורי זה לא מה שכתבנו, האנושות כישות כתבה, אך מה זה בדיוק? אני מרגיש את הקופסה שאתה מראה לי, אך עדיין, אני לא שם?”
אם נתמקד בשיעורי ההיסטוריה, היסטוריה של אומנות, של העיתונות, של המידע, תגיעו להמצאת הדפוס. זה היה שינוי גדול, שינוי טכנולוגי, אחריו הטלגרף, הרדיו, האינטרנט…
השינויים הטכנולוגיים הללו נוגעים לשפה, לתקשורת.
בין הדפוס לטלגרף נמצא העיתון, ובין הרדיו לאינטרנט נמצא הקולנוע -שפות של ההמונים.
באותם שיעורים למתקדמים אתה גם לומד שאחת ההמצאות בשרשרת השפות של ההמונים בעולם הנוצרי היה הציור. אנשים חוו את שבעת ימי הבריאה, את מעמד הר סיני בפרטים של הציורים בכנסייה. ללא צורך במדריך במוזאון: “זה היה כך, וזה היה כך”.
והקולנוע הוא מהפך טכנולוגי מקביל, הבעיה במשוואה היא מי מעוניין בחופש של הצופה? אם הגעתם לחלק הזה, אז כהורים תרצו בחופש של עצמכם ושל היקרים לכם יחד. האם תהיו מעוניינים שמישהו או משהו ימנע מילדים של ציבור שלם את זכות הדיבור? ברור שלא, כי אתם טובים במהותכם
מה עוד מתרחש במקביל? כלכלה. כל ההמצאות הנפלאות הללו נוגעות ל-”ביחד”: צריך מוכר וקונה, צריך שותפים, צריך שוק. אך כהורים אתם צריכים לקחת בחשבון שיש מי שלא מעוניין ב-”ביחד” שאחד התופעות של זה, זה המשבר של 2008: בגדול התרחש “זיוף” שהתבסס על “עובדות” שנתמכו בחוק ושלא החזיקו מעמד: היו יותר הוצאות מהכנסות, יותר נכון היה יותר מידי חוב, מהכנסות. ובגלל שזו התרחשות זמנית אז אולי הסליחה קרובה ללבכם.
אוקיי, הציור, הקולנוע, בואו נלך לסיפור:
אתם זוכרים את הגמדים? אני זוכר אותם בחיבה, ובתור דמות חיובית היו שומרי הסוד, האוצר הגנוז, וצריך להתרחש משהו כדי שזה יתרחש, יופיע: לצורך הבנה אתם יכולים לראות זהב בדמות של מידע משנה חיים שנמסר לכם לפתע. בצד השלילי, היו רודפי בצע. חיים ביער, ואינם כל יכולים. גם במרחק של יבשות, הערכים הללו חוזרים על עצמם בצורות שונות בפולקלורים השונים:
מי שעושה קולנוע, כל פרסומאי בהיקפים של מיליוני דולרים, מודע להם. אנחנו קוראים להם ארכיטיפים, עוד מעט על זה.
דמות אחרת בפולקלור, זאת דמות המכשפה. באמצעות ההוכרה אותה, היא עוזרת לגיבור להימצא בדרך, הבבא-יאגה מיערות רוסיה המושלגים למשל. האם ידעתם שהמכשפה היא בעצם פיה שנעלבה שלא הוזמנה למסיבה שבו הכריזו על הולדתה של הנסיכה? ע”פ מקור אחד.
האם פגשת גמד לאחרונה? תלכו איתי: ארכיטיפ הנו דמות בנפש שחיה מעבר להגדרה, שלא מופיע רק כי קראנו לו בשמו, אלא הוא מופיע בגלל המעורבות של מערכת הרגשות שלנו בחיינו, בגלל ההימצאות שלנו במרחב נתון. ביומיום, ללא שנשים לב, אספקט של אותה דמות אנחנו משליכים על אחרים.
אתם יכולים לראות את זה עם הילדים שלכם, ואלה שהתבגרו ממשיכים לראות פוקימון, גיבורי על, והמכשפה, כן, המכשפה חוזרת עצמה. גם מספר דמויות אחרות, אך אני מבקש להתמקד בה כרגע.
בשרשרת האירועים, האשימו נשים בחברה בכישוף והעלו אותן על הגרדום. אנשים בוגרים, בן אם בעלי חווה קטנה ובין אם בעלי אחוזות הצביעו עליה. מאיפה אני יודע את זה? מסרטים. כל אותם אנשים שהקיפו אותן, בדר”כ בעלי הכנסה נמוכה… והאקטיביות כלפיה…
אך ישנה כאן רק בעיה אחת: זו דרמה. אנחנו לא חיים את ההיסטוריה, אנחנו חיים את העכשיו, זו דרמה שיש לה ערך כלכלי. ערך שנוצר לא מקיומם של עובדות אלא בגלל האנרגיה שהיא משרה בצופים.
השתמשתי במילה אנרגיה.
לחיי נכנסו סרטים מסויימים, סיפורים, אני בוחר באופן לא מודע להזדהות—
אך האם באמת נראה לכם הגיוני שכל האנשים בכל אותם כפרים במציאות בשרשרת ההיסטורית ראו באותן נשים מכשפות?
ללא קשר לצד פוליטי, ביבי, בתקופת הבחירות ראיתי בסופרמרקט שבעיר לוד איך אישה קוראת בקולי קולות לביבי רוצח וגנב, תוך כדי הליכה במעברים, אני לא זוכר בדיוק את המשפטים המלאים. אבל אנשים מסביבה, גם אם ניתן לכאורה לשייך אותם לצד פוליטי מסוים, לא פעלו נגדה או איתה.
אך בעיניה, ביבי ייצג איזה נוכל, בעולם הרגשות שלה. האם הייתה פועלת באותו אופן אם ביבי היה בן המשפחה שלה?
היא חיה את הדרמה, את אותם אנשים שמקיפים את המכשפה.
היא חיה בסרט.
אותי זה מעניין לדעת למה התרחשות כזאת קוראת, איש עסקים אחד אמר לי שמי שעסוק ביצירתיות בחיים, בעסק, באומנות, במדעים, כל דבר, אין לו זמן לבטל אחרים. זה אומר שצריך לשחרר ולתת לכולם הזדמנות לעסוק ביצירתיות.
אני מניח שמי שקורא כאן כולם רואים או ראו סרטים.
בואו נחזור למכשפה. היום ישנם מספר סרטים שיוצרים לכאורה סגירת מעגל עם המכשפה מסיבות אידאולוגיות-פוליטיות. כמו שאמרתי: זוכרים שאמרתי לכם לשאול מי מעוניין בחופש שלכם, זה בדיוק העניין,
הסיפור בעידן של האדם המודרני, בדומה לנעשה דרך סיפור הבריאה בכנסיות, נועד כדי ליצור תפיסה בידי אותם אלה שהתנגדו בדיוק למה שהם קוראים לו “כפיה-דתית“. בתור מי שחושב על מהות ודרך, העולם מעמיד אתגרים שיהפכו אתכם לגיבורים של החיים שלכם.
את נפלאות התבונה של הגיבורים ניתן למצוא בכל מקום כמו בכפרים של בעלי ההכנסה הנמוכה.
אבל שימו לב, לדמות המכשפה בפולקלור מספר יכולות, המכשפה יודעת איך ללבוש צורה אחרת של יופי, גם אם הדרמה סוגרת מעגל עם המכשפה לצרכים אידאולוגיים, זה לא אומר שהיא איבדה את זכות הדיבור שלה בהמון!
הקיום שלה בכל אחד מהפרטים בהמון גורם להם להצביע
היא, הארכיטיפ שקיים בחברה, אנרגיה נפשית שמצאה דרך להסתתר כדי לשלוט באנרגיית החיים של מי שחי ללא אומץ לב בחברה מקוטבת
זו שאלה איך אותם ארכיטיפים התפתחו במערכת הרגשית של האנושות ולשם מה.
אתם מבינים על מה אני מדבר? סגירת מעגל היא אישית מאוד!
הערה: אם למדתם משהו חדש ואתם יוצרים רווח מאותו לימוד, אנא הוקירו את המורה ואת התלמיד שהביא לעולמכם את הידע הזה. שילחו לי מייל, שלחו לי הודעה באינסטגרם, תנו לי קרדיט.
Credits
| Photo 1 by NELbali Photography | Photos 2+3 by Natalia Maroz |
