Amir Pri-gal about mirrors
כל החיים שלי חייתי במדינה אחת עד שהבנתי כמה חשוב זה ליצור מגע עם אנשים מתרבויות אחרות ברגע שנחתתי במדינה שהיא זרה לי לחלוטין, כל כך שונה. אני מספר לכם את זה כי אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר, מסע שיכול קצת לנער אתכם מגבולות של אמונות שלא שייכות לכם.
מוכן, מוכנה?
מצאתי.
זוהי שנת 2150, זוהי השנה שבה הדמוקרטיה-השנייה-של-ישראל מציינת 100 שנים להפסד הראשון במלחמה, במלחמה השלישית שבאה אחריה המעצמות הבינו שאין חייבין עליה. כבר בשנים שקדמו למלחמה הראשונה גלוי היה שמדינת ישראל קיימה את הבטחתה בין אלפי השנים בשסע חברתי… ואז אותן משפחות, בעלי אחוזות, המיוחסים והמצטיינים שאחזו בכלכלה, הפיגו את תסכולם ויגונם במעלה הספינות ששטו לאותן מדינות שבהן קנו את אזרחותם, נשים וגברים כאחד: מדינות החופש של צפון-אטלנטיה, מדינות של מפלגה אחת, ומדינות מלוכניות. כמה מצער מה שהלך כאן בשנים שלפני.
הילד בן 12, הוא העיר אותו והוביל אותו לעבר חלון שבחדר השינה של מי שלעתיד היו אמורים להגן עליו. אלה אותם תריסים כתומים שלימים יהיה ניתן לגרד מהם רסיסים של עפר בצבע של תעתוע.
אימו מסתכלת מעבר, מרוכזת בשקט ששייך ללילה יוצא דופן. קולות מתנפצים כמו גחליליות בדרניות בין עמודי תווך, קול של אנשים לא מזוהים, ולא זרים, שרוחשים משהו.
לפי החישוב של הנאמר זה קרה בחורף של 1993, הוא זוכר למרות שזה לא היה קר כמו היום; אלה היו ימים של גשם ובדרך לבית-הספר עפר נישא באוויר, ובגשם של פעם היו צלילים של צפרדעים.
בשנות ה-20 של המאה החדשה את הצפרדעים החליפו מצלמות בפיקוח עירוני, לימים בענן.
הוא אמר לו לא להיבהל… “אני רואה את האש, בית של מישהו…”
הח’ליפה הופיעה בצד הסורי, ובאוטובוס פגשתי הורה שסיפר מתוך תחושת סיפוק לא ברורה שאת המחזות הוא מראה לבן שלו… חשבתי שזה נורא, ניסיתי להסביר, והאבא מתמודד עם כל כך הרבה משברים, שאפילו הרה-אורגניזציה שעשו על גיבורות-העל, כל כוחן זה לשכפל את הכלכלה שלפני המשבר של 2008.
האם זכור לכם אותו האדם שידיו היו מגועלות בדם אחינו?
אני זוכר את אותו אדם שידיו היו מגועלות בדם-אחינו עד שהחלטתי באמצע היום לכבות את הטלוויזיה, פיזית, את הכפתור; והמחליטים החליטו, החלטות של משברים, לבצע הקרנה חוזרת, עד שהוחלט להפסיק את ההקרנה החוזרת. וזאת מתוך תקפות לאחריות מכלילה.
שוב, מיליוני אנשים חוו משבר מיידי וזה כולל ילדים. מעבר לתוצאה שהושגה, מהתוצרים שניתן היה לשער, הוחלט להתעלם. וזה שצולם נדרש להיתפס ולשחזר.
מישהו חייב לעזור, מישהו בטח עוזר. במאה החדשה שניים מתפעמים מן החזות של אדם שבעל כורחו עולה באש. מבעד לחלון הם ממשיכים בצילום, כמו אותה כתבת איטלקייה שלא יכלה לעשות דבר מלבד לתעד… והוא, שמקומו בעולם, מתמודד לא בתחנונים לעזרה, אלא בקול כזה שבו חוזה הוא בפני התהום, שבה למילים אין מקום, שביל אחד, לא מאה נוספות שמהן ניתן לבחור, מי יודע? חוזה. מעניין איזה צליל יש לאהבה? האות ניתן, האות הופיע, האות פג ואנחנו צפינו בדרמה בזמן יחסי.
מאז פגשנו אנשים בעמדות מפתח שיש בכוחם לפרגן, אבל הדרישות המקדימות… אוי… הדרישות המקדימות כדי למלא את אותן עמדות – לעצום את העיניים ולמצוא את האשמים בדמות חוסר התפקוד המשווע בפנים של העוני. בהתחלה קראו להם עולים, אחר כך קהל-העובדים ולבסוף מלבד הספר לא נשאר דבר, אפילו הילדים מתנכרים. מתנכרים להיסטוריה של ההורים שלהם.
אדם אחד בא והסביר לנו שלמציאות יש כל מיני רבדים, גוונים, איש מהעידן החדש, אורין, סט, ואז שמנו לב שהמציאות הזאת דוברה בכל המדיות השונות, בסופרמרקט, בפילוסופיות של המאה הקודמת, בתעשיות הכלכליות שבהם היינו מעורבים… איך זה שלא שמנו לב שהמכנה המשותף לכל ההופעות הייתה האמונה שהאדם רע ביסודו. ולכן לטענתו, מבעד לחלון שלהם, הזכות למנוע חופש של ילדים הפכה להכרחית.
מבעד לחלון ראינו את אותו אדם שגם הוא בעל כורחו היה שרוע על הכביש והיה זקוק לנהגים האחרים שיעצרו ויגנו עליו או לפחות ידריכו אותו לקראת קבלת האות השמיימי. הייתה לו משפחה שהזדקקה לו… צדיק אחד נמצא, וע”פ דברי החכמים, זכותו של הצדיק מגן עלינו. כל הנהגים האחרים נקראו לתשאול אשר מצאו את הסיבות הנכונות: הצורך הכלכלי, הלחץ מהמינוס, התקרות הגבוהות של בתי המשפט של התרבות המנצחת, כך סיפרו הכתבים.
במבט לאחור, האדם, הנערה או הנער עברו חוויה שהסעירה את מערכת הרגשות שלהם… ברגע אחרי למדנו לומר שאנחנו מצטערים בשביליהם.
הרי למדת להביט מתוך נקודת מבט מחקרית שרכשת מתוך קריאה שורשית של מאמרים אקדמיים: בקיצור למדת לנתח.
כהערה אוסיף ואומר שלמדנו לנתח ושכחנו את נקודת המבט, את האתגרים, האמונות האישיות וההשלכות ההיסטוריות שנמצאת בשפה ושכותבי המאמר מביאים איתם לנייר הלבן.
קורה אירוע מטלטל. ו-5, 20, 50, 759 שנים אחרי יש לנו את הביצים לנמק שאת ההשלכות של מה שהאדם עבר: בעובדה שהם לא רכשו עד לנקודת הזמן של הפגיעה את הכלים הרגשיים להתמודד עם מצבים כאלו בחברה.
שמהמקום הזה הם נראים לך פשוטים.
המשך קריאת הפוסט “חוויה מסעירה – מחשבות על קארמה – בחירות לאחר מעשה”
יש מי שלא אוהבים את עצמם ולא אוהבים אחרים.
יש מי שאוהב את עצמו ואוהב אחרים מתוך נפרדוּת.
יש מי שאוהב את כל אשר לו אך הוא נכפה לאהוב מתוך נפרדוּת.
רוח זַלעָפות פרצה מבעד לדלת, כעת פתוחה-לרווחה. הראשון והשני פורצים בבכי: תחילה בקינה הראשונה, וממשיכים בקינה השנייה, ומכאן לקינה השלישית, ואז לרביעית, ולחמישית, לשישית, על האחרון שנותר… בדרך שאף אחד לא שומע וגם לא ישמע.
זאת הקינה הגדולה מכל
הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית.
בצפון הרחוק רחוק, שם על גבול הלבנון, הדם שנזל לאדמה אינו מקיים את מצוות החילחול, כלומר הדם הזה נעמד במקומו. נותר עץ, היום הוא מוקף בגדר שעליה מפורסמת תּוֹכֵחָה “זהירות, שדה מוקשים”. עץ, בן לשרשרת של אלפי עצים אחרים.
זהו העץ שתחתיו אמורה הבת הייתה ללדת.
אך הדם תקוע, תקוע בזמן, העץ תקוע, תקוע בזמן, העץ אינו זקוק לחום-השמש, לא למגע הצלול של מי-הירח הנובעים מתוכה, כפי שאחדים מאיתנו חווים, אלא לְבָנִים קטועים שהובסו על ידי ההורים-שלהם בכבודם ובעצמם.
ההורים שנלחמו ” שָׁם” לא מצאו סיבה לחזור.
תהליכים גאולוגיים, מטאורולוגיים, כימיים ופיזיקליים אינם צד בעניין… ההורים של הבנים בשרשרת של טענות-חסרות-שחר הותירו בשדה של הדם, שָׁם, שם, שם, שם הם הותירו את השלום שאליו יצאו, וחזרו עם תמונות של אויבים, של אישה אהובה, של ילדים בבית, בשחור ולבן תחת אורה של הלבנה שאבדה כי האויב אבד לנצח. התמונות במגירות. האויב שטָבַע בדם-החיים של מי שהיו לצידם, של מי שנשכחו בחדרו של הטנק, והפכו לאיברים קטועים.
אני הולך להציג בפניכם סוגה חדשה שמתבצרת בעמדה שלה מתוך מודעות. אפשר לקרוא לסרטים הללו פוליטיים או בעלי מודעות פוליטית החלטית, כי מאחרי הקלעים הם מציגים צדדים מקוטבים. אך, לעניות דעתי, הם פוליטיים מסוג שניתן לייחס לסוגה, תת-סוגה משל עצמה, שעכשיו אני מתחיל לזהות. הם יכולים לאתגר כי מתוך דוקטרינה ש-“האדם לא ניתן לשינוי” וש-“הוא רע ביסודו”, הזכות להשפיע בצורה כזאת שתגביל את הדמוקרטיה שלהם בעיניי עצמם לא שונה מטקטיקות של אמצעי מדיה לאומניים שיש להם את היכולת להניע אנשים ע”י “עיוות” של המציאות. זו טעות, כי זו מראה, ומה שאומר שהם אנושיים. כמובן שאפשר להתווכח מה הן הגבולות המותרים, מה היא המציאות, רק שאני בא מתוך רצון להביא חמלה לאנשים שלא מודעים לציניות כאשר האפקט מתחיל.
אוקיי, אני מביא על רגל אחת דראפט של 10 מאפיינים, 16 הערות, ופתרון אפשרי אחד לשחרור לחברה המקוטבת שאני מכיר.
המשך קריאת הפוסט “חותמת חברתית – על אומנות פופולרית ועל דוגמטיות”
במרחב שיש בו “האקרים” ו-“ליצנים” זהו מרחב של חרִיגוּת. אז הוא מביט על המסך, הוא משמש כעד והוא מסמן אנשים. זוהי חריגות במובן שמתוקף היותו בן-אנוש, ההשוואות מול אותם אנשים בחייו הפרטיים בכל כוחות נפשו ומתוך חופש בחירה, ניתנות רק להתעלמות, והתעלמות כל תפקידה גניזה לשמירה ממושכת מפני “הסכנות” של העולם החיצוני שבכוחן להוביל אותו לרעב. מה הן הסכנות ומה הוא הרעב, אתם תחליטו.
בשנה וחצי האחרונות להקת אנשים מכל העשירונים ומכל המגזרים ומכל תתי הסגמנטציה נמנעו מלעסוק בקורונה כאשר הקורונה נגעה בהם, השכחה או ההתעלמות היתה מועמדת נבחרת. במשקל דומה, הוא נמנע מלהתעמק באנושיות שבו ומפה הוא מסמן את החשודים בפוטנציה. הוא טעון מראש, לא דף חלק של מקצוענות חסרת רבב.
“אשם עד שהוא לא לומד להתנער מחפותו”
כפייה מערכתית על פרט היא התולדה של שרשרת אירועים שאינה משתמעת לשני פנים, החוק השלישי של ניוטון, פעולה ותגובה; אתה גונב, אתה נתפס, אתה נענש.
האם יש צדק בדברים?
הבגרות מלמדת אותנו שיש רוע: מי לא חווה את הכאב של ההפסד, שירים את ידו?
ובזמן הכאב מי לא ראה את שרשרת האירועים, חיפש סיבות ואז תשובות, ונתן לה תוקף?
הגעתם למצב שההפסד לימד אותנו שכואב בצורות שלא ידענו בילדותנו. זהו כאב חדש שלא נוגע לתובנה על שבריריות החיים שירשנו לאורך תקופה של עשרות אלפי שנים, אלא על ההפסד של השקל האחד – הסבר ממש מעבר לפינה.
המערכת היציבה, בצורתה הנוכחית, אינה מעוניינת לחוות את הכאב הזה, ולכן אדם בישראל, שנמצא בחוב מול גופים גדולים מאוד, במלכודת העכברים של רוברט קיוסאקי, ניתנת לו הזדמנות אחת. בהזדמנות השנייה, היחיד ללא העו”ד, שמכיר מפלצות פסיכולוגיות, ובכוחו לסייע ולכוון, לגשר על פערים בלתי נראים, להכניס את הדברים לפרופורציות… מתחיל לאבד את היכולת לנוע.
תנועה. מי לא רוצה לתת לילדים שלו את הזכות לנוע?
בהיקש ספרותי, גודעים את העץ ממקומו ושופכים נפט מסביבו כך שזכות של ניצוץ חיים חדשים לא יתרחש. חונקים אותו, ומה קורה לעץ בעולם הרגשות שלו? אני לא יודע. אני כן מבין שאנשים שלא מסוגלים ללמד את הילדים שלהם אנגלית חופשית, הם השורדים-האחרונים בתחילת התרבות-הגלובלית.
איזו שרשרת אירועים רלוונטית יותר להבנתכם?
ענישה שמתבססת על ההיקשים של אלה שנושאים ונותנים על עתידו של הפרט, היא נוראית. בגלל שהמערכת אינה יעילה, הפערים קיימים, הלהט הנחבא מאחרי הקלעים שרק מי שנמצא בחוגים מסוימים מסוגל להצביע עליה. הפרט אינו יכול לעשות היקשים על הפערים, ולתת לעצמו תוקף, כפי שאנשים במערכת האוכפת עושים עליו, ונותנים לעצמם את התוקף. פער של מידע גדול מידי. דוגמה פשוטה: איש אבטחה שיום אחד פועל ביתר שאת כי הוא נמצא בלחץ רגשי והוא יודע שהוא לא יכול לחשוף את הלחץ, רק לשחרר אותו. מי לא נמצא בלחץ?
דיסקרטיות.
ההסתמכות על ההיקשים מתוך נגזרות של נתונים זאת למעשה הסתמכות על אמונה שאין לה תוקף של מציאות אחת. למה? רק טיפשים חושבים שהמערכת צודקת. הם שכחו שמדינת ישראל מוגדרת “כדמוקרטיה פגומה” (ויקיפדיה, ויינט) כמו ארה”ב, רק ששם יש חוקה ויש חובה להנגיש את המידע לציבור הרחב.
אני לא זוכר אף מאמר אקדמי שמאמין שיש מערכת צודקת, מה שכן יש, זו מערכת עם מסה אנושית שתעשה הכל ברמה הרגשית כדי להישאר מאחרי הווילון הוורוד הנועז של הדיסקרטיות.
אני חושב שאם מסתכלים עליהם מבחוץ, אפשר להבין אותם. וזה בסדר, הם בסדר, רצוי לכם לכבד את הרצון שלהם לדיסקרטיות,
זאת אנושיות.
מי שחושב שהמילים נועדו כדי לערער את המערכת, לא רוצה לספר שהמערכת כבר עכשיו ברגעים אלו איננה יציבה: סיבה אחת, ולאחרונה גלויה יותר – בגלל התקווה שמספר חזאים מספקים לצופים “ומחליקים” את שרשרת התגובות העצומה יותר שמתרחשת מסביבנו, מאחרי הקלעים, ובהם אזורים שלמים שהופכים למדבריות ללא מים, בזמן שההשלכות לכך הן מדיניות, מצטברות ומתגבשות בפועל… ויש סיכוי שאזרחים משלמי מיסים יקבלו את זה בהפתעה. זה כבר לא יהיה “שם”, בגרמניה, בסין וכדומה.
דבר שני: איך בגלל שקל אחד, חוקי, שהוא אפילו לא חוב, הוביל שרשרת אירועים שבו בן אדם אחד קיבל עיקול של מעל ל-8000 שקלים. אותו בן אדם חי במשפחה של אנשים שוויתרו על האנגלית הבינלאומית למען משהו גדול מהם. כמובן שהמערכת של הצדק בנויה על הבסיס שיש הוכחות חד משמעיות, והיא תמיד תצדיק את עצמה וזה קורה באופן אוטומטי: שקל ישראלי חדש, בגלל שקל אחד… אתם יודעים איך הוא נראה? זה בצבע הכסף, זה עם הציור של העלה המשולש מאחורה. תניחו אחד כזה מולכם, תסתכלו עליו, תשקלו אותו. אחד, רק זה.
לתת לילדים משכבות חלשות לכאורה את הנגישות למידע מהמערכת, לאורך דור שלם, שהוא דיסקרטי ביחס אליהם, הוא צֹרֶך כדי לשמר על דמוקרטיה שלא תאבד את ערכה כפי שהערך של הכסף מאבד את ערכו. במילים אחרות חוק ביקום שטבעם של דברים להישחק, ולספר לילדים ולהורים שאין מצב כזה, זה לנסות ולמנוע מהם את חופש הבחירה.
או שבונים תתי מערכות חדשות עם גיבוי חוקתי שתומכים את מערכת האם.
זהו אינו פייק ניוז, זאת נקודת מבט אפשרית אחת שאינה מתיימרת להציג את עצמה כאמת, או כאמת היחידה. ונכתבה כדי לייעל את המערכת שאנחנו נשענים עליה מתוך שיתוף פעולה.
המשך קריאת הפוסט “סינדרום הצפרדע המתבשלת בסיר והמתבשלת בגדול יותר”