במרחב שיש בו “האקרים” ו-“ליצנים” זהו מרחב של חרִיגוּת. אז הוא מביט על המסך, הוא משמש כעד והוא מסמן אנשים. זוהי חריגות במובן שמתוקף היותו בן-אנוש, ההשוואות מול אותם אנשים בחייו הפרטיים בכל כוחות נפשו ומתוך חופש בחירה, ניתנות רק להתעלמות, והתעלמות כל תפקידה גניזה לשמירה ממושכת מפני “הסכנות” של העולם החיצוני שבכוחן להוביל אותו לרעב. מה הן הסכנות ומה הוא הרעב, אתם תחליטו.
בשנה וחצי האחרונות להקת אנשים מכל העשירונים ומכל המגזרים ומכל תתי הסגמנטציה נמנעו מלעסוק בקורונה כאשר הקורונה נגעה בהם, השכחה או ההתעלמות היתה מועמדת נבחרת. במשקל דומה, הוא נמנע מלהתעמק באנושיות שבו ומפה הוא מסמן את החשודים בפוטנציה. הוא טעון מראש, לא דף חלק של מקצוענות חסרת רבב.
“אשם עד שהוא לא לומד להתנער מחפותו”
אך תמיד השלם גדול מסך החלקים, כי למרות העיסוק בניתוח בזמן אמת של מערכות חברתיות, האנושיות הזאת היא הדבר שהכי מתקילה אותו בעבודתו. הניסיון לסדר את הכאוס במבנים חברתיים הוא יותר אשלייתי, סטטיסטי, שמכופף את האנשים לאשליה עוד יותר גדולה, שמנקז אותם מהסדר ההרמוני של האשליה.
זה יותר רלוונטי לימנו, אין סדר שלא נמצא בבלגן כזה או אחר: זה כולל את התא המשפחתי, התא באוניברסיטה, אם אתה בעמדת חברתית קבילה, אז אתה מנסה להכניס אנשים לסדר, וכאשר מתגלה יצירתיות, הנטייה הכללית היא לא לפרגן לעובד הזר, להשאיר אותו תחת תשלומי המינימום, כך שמערכת ההכנסות תתקתק במסגרת המגבלות הקיימות שהיא גם כך על הסף, ולא רק לעובד הזר, אלא גם לפוקד… זו בדיוק הבעיה של מערכת יותר מידי סגורה
הניקוז מתרחש בפועל כאשר באמצעות התשאול, הוא יוצר מערך של השוואות שהמסומן חייב לתת עליהם דין וחשבון, הניסיון בחלקו לא מודע…
לשם השוואה, מול המסך, הסוחר צריך להיות פעלולן ולהתמודד עם פניקה. לכאורה הוא חייב לאזור אומץ, להגביל את עצמו, כי הוא עושה טעויות, בגלל שהסוחר מודע לממד האנושי שבו: 3% ביום, וסגירה של הפקודה.
כשאתה מול בני-אדם מסומנים, מתוקף תפקידך לשמור על ההרמוניה, ולא על הסדר שבכאוס שרק כבדי תנועה חושבים שניתן לסדר ואז מתפלאים למה אחרי נתינה של נאמנות-מלומדת הם נמצאים באי-סדר.
אי-הסדר הזה הינה ההתרחשות של המציאות הנראית.
בגלל שאנחנו מדברים על יצורים חיים, החסד הוא שמייצר נאמנות, את אותו חוט דקיק בין ליבם של אנשים, זו ההבנה של המודרני, והוא גדול מהחוקים שכולם שווים, אבל לא באמת שווים, כי מישהו צריך לאכוף אותם, והבחירה של מי שיעשה את התשאול היא מתוך הכאוס והמראיין לא יכול לדעת בוודאות, זה חוסר וודאות…
למה האינסטינקטים של המראיין חוזרים על עצמם?
לכאורה, כדי לייצר סדר אשלייתי, הוא “מושרש לתפקיד”, הוא חלק מהסגמנטציה
כאשר הוא פנה אלי ונראה לו משונה שיש לי חברים “פרואנים”, ושאני בא “מלוד”, ושאני בא “במיוחד כדי ללוות אותם”, הרי גם התיישבתי איתם על הרצפה, עם החברים שלי, … הוא לא הגביל את עצמו לקיומו של האל, לחוק השמיימי, אם תרצו
אתם יודעים… בואו רק נדמיין, להסיק מסקנות, מתחושת הציד במסווה של הרשמיות-המערכתית כאשר בחמישי בלילה הוא פותח את הלילה בכמה בירות מחוץ למסגרת הרשמית, הייתי צריך לשאול אותו האם מתוך הפנייה הספונטנית שהוא התחיל איתה, האם היא הייתה מתקיימת אם הם היו “גרמנים” או אני “אמריקאי”. קצת כדי לסדר לו את “הכאוס” במרחב של “ההאקרים” ו-“הליצנים” שהוא “מודע” אליו.
החברים שלי בקשו ממני סליחה, אז בקשתי מהם להסתכל מסביב, זו הייתה הדרך שלי להגן עליהם בזמן אמת מפני טיפשות מוסוות, בואו נתפלל שזמנית. במעבר למבועה הבאה, הצופה הביט מעבר למצלמה ובטח שאל את עצמו, איך זה יכול להיות שקבוצה שלמה, אחד אחרי השני, מכבדים אותו במחוות קידה הרמונית. אלה שמכירים אותו ואלה שלא. הרי יש סיבה למה אנחנו נמצאים בתפקיד הזה,
אולי עלה בו אותו זיכרון מהטיול אחרי הצבא בהודו, של החיבה בכאוס
או שאולי בעצם, הכלכלה של הצופה, עם עצמו, שווה לו יותר מכל מחווה הרמונית. דרך אגב נמל התעופה הבינלאומי “בן גוריון” נמצא בעיר לוד ובמרחק של 10 דקות נסיעה ממרכז העיר, ופחות מהעיר העתיקה. יש שיאמרו שירושלים ולוד הם המקומות הכי קדושים לישראלים.
זוכרים? הוא סיפר לי שאני בא כל הדרך מהעיר לוד.
זה היה בעבר, בעבר היותר רחוק היו שלושה חברים מאותה קבוצה שהיו חייבים לקצר את השהות שלהם. בפעם הזאת זה היה אדם חובש כיפה סרוגה, ולו הזכרתי את המשפט של ואהבת לרעך כמוך…
… אדם שהוא חושב שהוא חי בלוד, לא יכול לפתח שיחה רוחנית עם אנשים יותר מידי רשמיים, בטח לא במסגרות רשמיות, כי אחרת שוב הוא צריך להתמודד עם “העוף, עוף מפה”, או ה- “פאק”, או במקרה היותר מקובל “זה לא נראה לך מוזר”, כמו שקרה לצד החברים הפרואנים שלי
באוניברסיטה למדתי שאנשים צופים “באח הגדול” כדי ללמוד טקטיקות חדשות, אז אולי הוא חשב שאני צופה מושבע “באח הגדול” ואז כולנו בעצם נמצאים באותו מרחב
המעגל חוזר על עצמו
אני, כאשר אני מגיע לנמל התעופה, זו תחושה של בינלאומיות, יש איזה קסם, כאשר במקביל יש אנשים, איך נקרא לזה, בתיאור ספרותי יותר – הם חשים שהם נמצאים ביער חשוך ואפל שמסוכן להסתובב בו בלילה… היער הוא לא שדה התעופה
התיאור הספרותי הזה בא אחרי אמונה באחדות מאוד גדולה
אם אתם מאמינים שזו המציאות האחת והיחידה, מרימים גבה או אומרים לעצמכם שאין דלת אחרת, אז לאומיות זו לא זכות לחופש, הסיבות מהעבר לא רלוונטיות, ואז יש לאנשים את הזכות במסגרת דמוקרטית לא להעביר את כספי המיסים לחינוך אנגלית וכלכלה בינלאומית בבתי הספר בכל רחבי העיר למשך עשרות שנים. או יותר יפה לומר, תיעלו אותם לצרכים דחופים יותר.
וביחס לכמות המים שיש בגלובוס, לנסות לסדר את הכאוס על ידי סימונים שהם למעשה אשליה לא מודעת, זה בזבוז זמן שיכול לגרום למעש בחוסר אושר
חוסר אושר בגלל ההגדרה. לא משנה כמה אתה “חכם”, אתה צריך להיות באמת מודע בכל רמ”ח עבריך כדי לא לחוות חוסר אושר כתוצר של התבניות שאתה מכניס אנשים אליהם, אבל אז אתה הופך לאדם רוחני,
סדר במובן האקדמי של המילה, בשפה, לא יכול להתקיים במסגרת ההגדרה של הכאוס, כי הכאוס הוא המצב של המציאות
שגם היא אשליה 😊
חסד, החסד, Kindness,
אין סיבה הגיונית איך יש לי חברים מפרו. או אם היא קיימת, היא קשורה יותר לממדים הרוחניים שהיא תוצר של החסד, אין סיבה שאני אלווה את החברים שלי באמצע הלילה, במקום שהוא זר להם לחלוטין מלבד אותו חסד שהוא חריג לנורמה, בנתב”ג, שאותו איש ביטחון ניסה למצוא
או שהוא יעבוד על ההגדרות או שהוא ימשיך לפתוח בירות כדי לשכך את מה שלא קיים
או כמו שרוברט קיוסאקי מדבר על האבא העשיר ועל האבא העני… זה MINDSET.
Photo: truthseeker08
