ישנו אתגר, שאליו עלולים להיכנע אינדיבידואלים שמתעמקים יתר על המידה בהקשרים הסינפטים של השפה. הם יכולים לגלוש לחטא ההיבריס, במובנו היווני. כאשר אתה חוקר את השפה, אתה מתחיל להיות מודע למערכות יחסים מורכבות יותר ולהתייחס אליהן כמו אל התגלויות, אמיתות. במילים אחרות, היכולת הנרכשת הזאת, מאפשרת קיטלוג “מדויק” יותר. אינדיבידואל שנמצא ב-“הישג” שכזה יכול להאמין שהוא צופה את העתיד או לכל הפחות לנתב אנשים לצרכיו. הנטייה לקטלג כך מאפשרת לקטלג את הפחד ולהוריד אותו למחשכים, את הפחד האישי, האישי שהפך לפרטי. לשם השוואה, קהילה בריאה שחיה בטבע, מדברת על הפחדים, באמצעות ביטוי סיפורי, טקסי, וכדומה, ביחד, לא בדיוק להוריד אותם למעמקי האדמה. להוריד את הפחדים זה לא להתמודד עם הפחד, זאת טכניקה נרכשת, זאת כסות זמנית, זאת התמכרות, כמו להוכיח לי למה אכילה של 50% סוכר היא חשובה, רק בצורה משכנעת יותר. זה שם את אותו אינדיבידואל באותו LEVEL עם כל שאר נכבדי העם היקרים. וכאשר לא מתייחסים לפחד, שהפך לכל כך פרטי, המושגים של “טוב” ו- “רע” סוטים מן הנורמה: כי אני מנסה להבין למה יש אנשים שיש להם ידע מעמיק כל כך בחוקים ומשפטים שלקחו יותר משני קורסים בפסיכולוגיה, באומנויות שבה לכאורה ניתן מקום לכל הקולות השונים, שמפרסמים מאמרים בעיתונים ממש פופולריים, באמצעות רטוריקה-מתמטית בלבד הם “מוכיחים” אלטרואיזם של אדם כאנוכיות אגרסיבית.
הערה מקדימה: יכול שמישהו ממכם יקח את זה אישי מדי, זאת לא המטרה, מכל מלומדיי השכלתי, אני מוכן ללמוד ממך אז אם תוכלו תגיבו ברוחב לבכם.
המושג כשלעצמו אינו הגיוני, כל המושגים באשר הם, כי הם יוצרים עולם מושלם, אוטופיה, שבו הכל ברור. כשלמעשה הוא פרדוקס כי מצד אחד אין בהם גבולות, כפי שבמבט מיקרוסקופי לחומר עצמו אין גבולות, ברמה הזאת. ומצד שני בעקיפין חיי הנפש מנסים לתאם ציפיות עם אותן הגדרות: מה שיוצר תת-פרדוקס נוסף: אחד, ההגדרה נטועה בקרקע, פסיבית, שני: המערך הנפשי נמצא בשיח עם המילים שאותן אנחנו מדברים, אקטיבי
… והמילה עצמה נעה בתוכנו כמו גלים בים. לכן טוב אם תבחרו לנוע
או.קיי, אולי קצת מורכב מידי הפסקה האחרונה. עכשיו:
עכשיו… בהקשר, אנסה לעקוף את המנגנון של מושגים חברתיים של
“הם רעים”,
“הם טובים”,
ואציע נקודת מבט אחרת (שתיים)
מבחירה או שלא מבחירה, ממודעות או שלא ממודעות, ישנם יחידים שמשמשים חלק ממנגנון מערכתי שמתקיים בכל הרבדים של החברה, שבה חשיבה מחוץ לקופסה מפחידה אנשים…
את מי בדיוק? בכל חברה? לא, לא, לא. להאמין שזה אוניברסלי, זה להאמין בסרט של עצמכם וזו תהיה לכם זכות להכיר זרים. המנגנון הזה, איך הוא נקרא בישראל? להוריד אנשים לקרקע. את מי מורידים לקרקע בדיוק?
נקודת מבט נוספת? זה לא שאותם אינדיבידואלים ציניים לגבי “אלטרואיזם”, למעשה המהלך גורם להם לשעשועים גם אם מערער תפיסות של “טוב לב” אצל קהל הצופים שלהם שחלקם אולי גם לא חש מחויב לכותבים.
אני יודע שישנם אינסוף של נקודות מבט נוספות, לכן אעצור כאן, אבקש שתצרפו לספסל, שבו אתם יושבים, את אותם “אינדיבידואלים-שמתעמקים-יתר-על-המידה-בהקשרים-הסינפטים”, כאילו הוזמנו ע”י יקירכם לארוחת שבת אתכם ואשאל: האם אתם רואים את התמונה הבאה? בואו נתמקד באירוע עצמו, תדמיינו. מה לדעתכם קורה שם?
פילוסוף אחד או ציניקן אחר ישאל מי הנהנה המרכזי? המורה לתלמידים, או התלמידים למורה?
בתור במאי אומר שהם חווים אחדות ובמאקרו יוצרים עולם טוב יותר.
הכלכלה הבאה תהיה הדרך להעריך את מעשי הלב
אוקיי? בהצלחה לך.
תמונה שלישית.
אם למדתם משהו שמוביל אתכם להישג חברתי, כלכלי, אישי, אנא צרו איתי קשר ותנו לי את הקרדיט.
Credits:
Image 1 by khangarenaw18 | Image 2: I HAVE A GREAT TIME IN MALI TEACHING BASIC MATH TO THE KIDS AND IT WAS MY PLEASURE TO DO THAT by Kronosxx12 (CC BY-SA 4.0) | Image 3 by ImagineChina
