חמלה בהכרח דּוֹגֶמֶת את האינדיבידואל מנוקשות חברתית בין אם היא דתית או של מפלגה-אחת. מה ההבדל בין הֲלָך רוּחַ זה לאותו אינדיבידואל שמבקש חמלה/הזדהות תוך שהוא בתחושת ספק-מהותי בטוב-לבם של אחרים?
השני מתרץ במציאות יחסית את הפחדים, את החולשות, שניתן להן תוקף אצל הראשון בעקבות אותו מפגש עם החכם, החכם מידי, השני. פחדים שניתן להן יחס ע”י עטיפה מודעת של לוגיקה, הנכחה, ע”י השני.
להפוך את הפחד שהוא יחסית מופשט אצל הראשון, למשהו קונקרטי שנמצא בתקשור עם הדוגמות החברתיות.
שמעכשיו, בעקבות המפגש בניהם, (התגברו, נטמעו) נעטפו במסגרת-לוגית-מוּנְכַחַת אצל הראשון שהעניק גם חמלה חופשית, או אהבה, הוא תלמיד (או ללא ניסיון חברתי).
ללא שביקש, כרת ברית עם הגמד המרושע המיתולוגי (עוד בפוסט – יתרונות כבולים לרעיון – תפיסת ההיסטוריה אחרת ממה שחשבתם).
האם אי-פעם דרשו ממכם לחתום על מסמכים שלא ביקשתם וללא שהייתה עליכם החובה?
על מה אני מדבר? על שפה שיוצרת מציאות, קרה משהו בניהם! מה הבעיה? בהווה, קשה מאוד להוכיח את המפגש הזה באמצעות הכתיבה ההיסטורית-המרחבית (תיעוד). כי אם התיעוד היה עניין של מה בכך, זול, מצוי, פשוט, היה ניתן מראש לשכך את הסבל … המודרני … אנשים משתמשים בשפה כדי להתחבא מהחוק (החברתי). החוק, השפה, שלובים בכתיבה ההיסטורית ולכן לא ניתן לכתוב אותה, לכאורה.
האנוכיות לומדת להסתתר ולהתגבר…
מהו הפתרון? ההבנה השלמה.
אז מה ההבדל בין שני האינדיבידואלים? לפני המפגש, הראשון נמצא ביתרון של הספק. השני בתשובה על אופייה של המציאות. הדטרמיניסטית? האלוהים עצמו נמצא בתוך הגבולות שלו עצמו, אין משהו מעבר לאינסוף, לתפיסתו. ולכן… אולי… גם ניתן להוכיח הכל, במציאות כולל את הכוונות האמיציות של הראשון. ואני אוסיף – התנאי הוא: כל עוד אנשים כבולים ל-“כתיבה-ההיסטורית”, שלא ניתן לכתוב אותה.
רק פילוסופיה.
חמלה לא עוסקת בגבולות של המציאות, היא למעשה פותחת שערים. מאיזה סוג? הבחירה בידכם.
תרגיל בחמלה
התמונות שלפניכם, הביטו בהן. מה הקשר בינהן? הילד בתמונה השניה הוא הסבא בתמונה הראשונה. הילדה בתמונה הראשונה היא האמא מהתמונה השניה. השאלה היא לא איך זה אפשרי.
אם אתה/את משיגים רווח כלכלי/חברתי בין בצורה ישרה או עקיפה בעקבות הקריאה בבלוג, אנא פרגנו לי. צרו איתי קשר.
