את האדם ניתן אולי לתחם לנתוני-אופי, זה נדיב, זה אנוכי, אך אותו אדם אינו חי בְּמוּדָעוּת של נתון, אלא הוא פועל מתוך אופיו. המודעות לקיום הרגשות שלו הופכת אותו למי שהוא. האדם לא מצליח לתפוס את עצמו כנתון ולכן הוא חופשי. הוא חופשי מכיון שיש לו מערכת רגשות שמשולבת עם הַמּוּדָעוּת אליה. “לכן יש לי את האחריות להתחשב ברגשותיהם של אחרים ואַל לי לכפות על האחר מערכת קוגניטיבית שמישהו, מישהי, קבוצה, משרטטים אותה לפני פעולה, על הנייר”.
“דיסוננס קוגניטיבי” זה הפעולה של דחיית מידע חדש שבא בקונפליקט עם מערכת אמונות קיימת, משהו כזה. מה ההגדרה המדויקת של התזות השונות זה לא כזה משנה… העניין הוא שפגשתי אנשים שלמדו באקדמיה כדי לספר לאַחֵר כדרך אגב, ביומיום, שהוא נמצא בדיסוננס קוגניטיבי. והם חוזרים על ההגדרה די הרבה פעמים, ומי שיש לו זכרון לטווח ארוך אז גם בצורות שונות, כאילו באמת יש נתונים קוגניטיביים ברורים עם GPS שעליהם ניתן להצביע, כמו בנוסחה מתמטית, כמו במערכת סגורה, נתונים של דעות ברורות.
במה הדרך הזו שונה מאירועים שונים בהיסטוריות, שבהן מערכת אמונות אחת לא התאימה לאחרת?
…כאשר אנשים הם נורמליים, או חיים בלחץ של העוני, וכל אלה חווים סיפוק מלראות את ילדיהם מצליחים, חווים אושר מלראות את החיוך הזה מואר על הפנים שלהם?
כלומר יש רעיון, בואו נקרא לזה מגמה. והמגמה הזאת בונה מערכת חוקים סביב עצמה. חוקים שתלויים במערכת הרגשות של אותם אלה שהצטרפו אליה ושבונים את אותה מגמה, טבעי, לא? תרבות. חוקים שמתבססים על אופי, לא על נתונים טהורים, כי אין GPS לנתון טהור במערכת הקוגניטיבית. זו מערכת שלובה של מלא עניינים אחרים שאני לא מכיר אף אדם שמודע אליהם במלואם, לפני הרבה שנים מדענים נתנו מספר באחוזים למוּדָעוּת של איינשטיין.
עכשיו, להאמין שניתן לכפות נתון מסוים על המערכת הקוגניטיבית, זה לנסות ולגרוע את כל המגמות הנפשיות האחרות, את כל האנשים שחווים אושר מלראות אושר של אחרים ללא קשר לאמונה. ללכת בשם החוק של המגמה, לכאורה הטובה, זה להדחיק את האפקט השלילי, “הרע” או “הקרמטי” אם תרצו, ולהיתקע בשלב הראשון של עֲקֵדַת יצחק. או מנקודת מבט אחרת להיכשל בה, ולהקריב את האחר כדי להרגיש סיפוק עצמי מקיומו של החוק החדש.
הרי לַסֵּפֶר אנחנו קוראים גם “ספר החוקים”, נכון? אז אברהם, למרות בכיו על הדרך להר, ועל הסלע, נשמע לאלוהות של ספר החוקים, נשמע הגיוני? אך אותה אלוהות ביקשה שיסיר את החרב מצוואר יקיר ליבו. בסופו של דבר, האלוהים של החוקים הטיל על אברהם את האחריות לא ללכת עיוור אחר החוקים שלו עצמו, לא ללכת עיוור אחר הקול, דוגמה לדורות. זו אולי קריאה חדשה עבורכם.
אני לא מנסה להוכיח מישהו או רעיון, כי הרעיונות שלי אינם מושלמים, הם משתנים, המילה עצמה גם מגבילה אותי, ואני לא מושלם, אלא אני מביא לכם כאן אפשרות אחת למוּדָעוּת: “הגיבור”, בשלב מסוים אמור להיכשל, אך ההישג שלו נובע מהשלוביות עם כל שאר האלמנטים של המציאות: דמויות אחרות, איתני הטבע, ואחרים שיש להוקיר אותם בדרך שאולי האדם הקדמון עשה.
מה אני אומר: לחשוב שחוק אחד יצליח, הוא למעשה הנקודה של הכישלון. השלב הבא זאת הידיעה.
ומה היא אותה הידיעה?
הערה: אם למדתם משהו חדש ואתם יוצרים רווח מאותו לימוד, אנא הוקירו את המורה ואת התלמיד שהביא לעולמכם את הידע הזה. שילחו לי מייל, שלחו לי הודעה באינסטגרם, תנו לי קרדיט.
