כאשר אתה מתענג גם על פרקים שלמים שהם רצפים לא נגמרים של טקסט, בחלקם טכניים, של חדר המנועים, במשך שנים, זה אומר שהפכת לצופה מושבע של מסע-בן-כוכבים.
מן הסתם החיים על הספינה הם פיקודיים, אך באותו עולם ישנה אנושות שחיה בהרמוניה, וספינת האנטפרייז היא ספינת מחקר שתפקידה להגיע מעבר לגלוי; ליצור קשרים עם סוגי חיים לא ידועים, וגם להתמודד עם כשלים בין-תרבותיים באמצעות תיווך, לפעמים באמצעות התגוננות.
בסדרה הדי חדשה, דיסקברי, הדרמה של ספינת החלל איננה מחקר אלא הצורך בהתמודדות עם כשלים דיפלומטיים מהותיים מה שהטה את כל הסדרה לסוגת האימה: ברמת הרגשית הם לקחו את הקו של הבורג שהופיעו בשנת 2373 למניינם תקופת פיקארד ברביע דלתא. זן מאיים על כל התרבות ההרמונית, זן שלא חי את תהפוכות הגורל, זהו זן פיקודי שחי בכוורת משל עצמו שכל מטרתו “להעלות את איכות החיים של המינים שהם מטמיעים”… ומשכו אותו לאורך כל העונות.
כתיבה היא תהליך יצירתי וזו דרך אחד כדי לגלות את עצמי יותר זה אומר שגם אם נוצרו הכללות, זאת אינה הכוונה שלי. זה סיפור בדיוק כמו דרמה שאתם רואים על מסך הטלויזיה שלכם, בבקשה תזכרו שהרצון האישי זה לראות אנשים חווים אושר מתוך קירבה אנושית. יש כאן רעיונות, לא החלטות לצד מפלגתי כזה או אחר, ואני מתפתח אז לטבע הדברים ישנה משמעות מאוד רחבה שרק את/ה תוכלו להבין. זה תמיד נוגע באישי. אנא תזכרו את זה להמשך הקריאה.
כאשר זרמת על שפע הטקסטים בזמנו, זה היה פשוט תחושת אחדות, כמו אתמול אתה סולח, הפעם לאידאולוגיה המשתמעת, סליחה לא ברמה שיש על מה לסלוח, אלא אתה לומד להיכנס לזרם בהרמוניה.
אני יכול לנסות להוכיח לכם באמצעות יצירת הבדלים בין העולמות ואיך שהשפה השתנתה: למשל כאן יש דגשים ללאומיות וללאומנות, האם הכותבים הפסיקו להאמין בתרבות שחיה בהרמוניה? שאלה אקדמית. אבל כן יש דגש על נושאים אחרים, קבלת האחר.
ובעונה האחרונה זה מרגיש לי שהדביקו אותם.
בשני העונות הראשונות לאומתה, “חשת” את זה יותר.
באומנות אנחנו קוראים לזה, הרגשת את “האמת”.
לא רוצה לעשות לכם ספויילר, תרוצו לראות: ישנה מוזרות מסוימת שמעמידה את הרגשות שלך במבחן מתוך כבוד אליהן.
כן, אמרתי כבוד לרגשות. לא רק לך כלפי עצמך, אלא כבוד שלך לרגשות של אדם אחר (ה-“סובלנות” של רבין נעלמה מהשיח של היומיום, כמו גם “ואהבת לרעך כמוך”)
בעונה הרביעית, שהיא נפלאה בעיניי, אתה הופך למודע לרעיונות, “לרעיונות”, פילוסופיות פוליטיות. ואני שואל את עצמי למה אני מודע אליהם? והמודעות הזאת חוזרת על עצמה בכל כך הרבה סרטים בשנים האחרונות שזה פשוט הרחיק אותי מהחוויה של הסיפור, וההכרח הקולנועי שבתוכי הפנה אותי לעולמות שמחוץ להוליווד.
יום אחד בטח יקטלגו את זה כסוגה מסוג חדש, כמו אימפרסיוניזם, או משהו כזה, ואני קצת מתעכב על זה מאותה הסיבה שהורים שמודעים לעצמם שאין להם טלוויזיה מתוך בחירה עדיין צריכים להגן על הילדים שלהם “מכפייה דתית”, “הנדסה חברתית”… מה שבא לכם. כל אנשי הרוח למיניהם.
אך גם עם הרעיונות לקבלת “האחר” ישנו נושא שיש להם גם את הזכות לטפל בו וזה “הפנים של העוני”.
מה זה הפנים של העוני?
ישנם ישובים בארה”ב שהכביש המרכזי הוא מסלול טיסה… גם מאותם אלה שממותגים תחת העשירון העליון בישראל, אני מניח שרק יחידים אולי יוכלו להרשות את זה לעצמם. הם גם לא זקוקים לביטוח בריאות.
תנסו לדמיין אותם עולים בטעות על קו מספר 1 לאורך גוש דן, ב”ה בקלה, וכל האוטובוס מלא בכם, עם הכנסות של בין4-7 אלף דולר בחודש לאדם, מה הם יראו בעולם היחסי שלכם?
בתרבות המפוארת שבה שותים וויסקי מזוקק בן 35 שנה לאחר שתוקעים את הגול ל-“לא נורמטיביים” ישנם רק הצורה הכי טובה של הפרצופים שלכם. איפה הייצוג של רוב האנשים שחיים בשדות השלישיים שלעולם לא תזמינו למסיבת המשקאות?
אני לא מצפה לתשובה.
כדי לא לייצר היסטוריה של ההיסטריה, אנשים למדו לא להעלות נושאים כאלו, זה הפך למהלך התרבותי המרכזי של הקליקה, כמו שלא מעלים את הנושא ללמד ילדים בלוד על כלכלת הביטקוין ואנגלית מדוברת. אותו דבר.
באותו קו זמן, הדרך לאותה אנושות של תקופה של פיקארד צריכה קודם לעבור בכוחות-הרוח את המשברים שיצרנו לעצמנו ושהוצגו באמצעות האו”ם: שדות שלמים ללא מים, שיטפונות שיכנסו יותר ויותר לפנים היבשת מה שיכניס מלח לאדמה, השדות-השניים של היום שיהפכו לשדות-השלישיים של מחר… מורשות ייעלמו. איך אנשים יסתדרו בלי סוכר?
נו… יהיה להם זמן לדיאטה קטוגנית, כי לא יהיה זמן למקררים.
גם אם כאנושות אנחנו חיים כמו צפרדעים בסיר, תהליך המודעות לתפיסת “הפנים של העוני” שהוא שלכם בלבד, יתחיל לשנות את פני המציאות שלך.
זה נושא אחד.
בפרק האחרון של העונה הרביעית “כדור הארץ” ששוקל את מועמדותו לצי הכוכבים האינטרגלקטי עומד בפני אתגר ממש רציני והמנהיגה של כדור-הארץ Earth מופיעה על ספינת הדיסקברי. ואני הרגשתי שהם רק נמנעים מלהציג את הדרה מאיך שמציגים מלכים, ובכל זאת, זו הדרת כבוד, לא הבנתי אותה.
היה משהו דומה בפרק הראשון או השני של העונה השלישית כלפי הגיבורה הראשית, מחוללת העלילה, מייקל ברנהם מצד אחרון המאמינים של “הפדרציה” שאליו הופנתה, היה מרגש בהחלט…
ואז שאלתי את עצמי למה הם “הדביקו” את המנהיגה לסיפור? איפה ההיגיון הסיפורי? זה לא “מרגיש” כאילו יש מנהיגה, צריך לייצר לזה תנאים כדי לקבל אותה בכל הדרה… למה בפרק האחרון המשמעותי כל כך להפקה?
אמורה להיות תחושת סגירת מעגל כי הם הגיעו לכדור הארץ.
בימים אחרי במקרה גליתי שזו פעילת זכויות אדם מפורסמת בארה”ב של ימנו. מצד אחד, נפלא, ופשוט התייחסתי לזה כמערכת התרבותית שלהם.
ומצד שני חשבתי שבאופן עקיף ואולי לא מודע ליוצרים, נובעת כפייה על הצופים של מלוכה לא ברורה, כמו מכירה אגרסיבית בבנק כאשר כופים עליך לחתום על מסמכים שאתה לא רוצה, ללא סיבה, באגרסיות חברתית… הרטוריקה מאפשרת את זה, אך לא המושג האנושי שקרובה למערכת המושגים של זכויות אדם.
הימנעות מצד אחד מלווה תמידית את הצד הסותר.
אני לא פה בשביל להוביל אתכם לאיזה צד שלא יהיה, אלא לנסות לנער את הקוראים היקרים מהתמכרויות.
זה כמו שבדרום ויאטמם לא הבינו למה “האמריקאיים” פוקדים על תושבי הכפרים השונים לבנות “מבצרים” כדי שיגנו על עצמם. מפני מי? זה נבע גם מפערים תרבותיים, גם אם אותם בני אדם “אמריקאים” באו מתוך רצון טוב.
הסדרה מיועדת לציבור העולמי, זאת כלכלה שמממנת תעשייה שלמה, אבל הדמות שלה כל כך ייחודית שזה המשיך את הקו של “להדביק” סיפורים בצורה שהיא לא אורגנית.
אז חשבתי על הדבר הבא: הזכות להיסטוריה.
אם אנחנו חיים בתרבות שבה לכל אחד יש את הזכות להגדיר את היופי של עצמו, אז לאנשים יש את הזכות להשיב את ההיסטוריה שלהם שמכילה בתוכם את המשמעויות וההשתמעויות שבו אנשים מבוגרים חיים בסביבה של הילדים שלהם, לא במרחק של חודשים ועם הריח של הריקבון ורבים ללא האפשרות בכלל להוריש דבר מלבד מילים ללא תוכן.
יש זכויות אדם, יש זכויות אזרחיות,
הזכות להיסטוריה צריכה להיכנס איפה שהוא בהם וזה צריך להיות מוגדר במערכת חוקים בינלאומיים כך שלא תבוא קבוצה של אנשים שעיוורים לאתגרים הרגשיים שלהם עצמם ויכפו על עם אחר דמות בצורה של היט* בעור של כיבשה למשל רק בגלל שיש להם כמות גולות מסוימת.
העניין הוא שמהלכים כאלו סתם יוצר מתחים בינלאומיים בגלל חוסר רגישות תרבותית. הרעיון, ההצעה שלי זה שכפי שיש את הזכות לתת את המקום לכל “קול” בפופולרי, אז לתת גם את הקול לעמים השונים שאף פעם לא חשבו על תחרות אתכם (וזה אמיתי לגמרי), בטח לא אגרסיבית.
ולשנות את הסוף, לשים את הדמויות שלהם, זה הרעיון לא? כמו אימוג’י, כמו אימוג’י עם כיפה, איפה הוא?
זה בסך הכל אימוג’י, על מה המהומה? לא עדיף ללמד ילדים כלכלה?
הלוואי וכל היצורים החיים יחיו באושר.
