הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית.
בצפון הרחוק רחוק, שם על גבול הלבנון, הדם שנזל לאדמה אינו מקיים את מצוות החילחול, כלומר הדם הזה נעמד במקומו. נותר עץ, היום הוא מוקף בגדר שעליה מפורסמת תּוֹכֵחָה “זהירות, שדה מוקשים”. עץ, בן לשרשרת של אלפי עצים אחרים.
זהו העץ שתחתיו אמורה הבת הייתה ללדת.
אך הדם תקוע, תקוע בזמן, העץ תקוע, תקוע בזמן, העץ אינו זקוק לחום-השמש, לא למגע הצלול של מי-הירח הנובעים מתוכה, כפי שאחדים מאיתנו חווים, אלא לְבָנִים קטועים שהובסו על ידי ההורים-שלהם בכבודם ובעצמם.
ההורים שנלחמו ” שָׁם” לא מצאו סיבה לחזור.
תהליכים גאולוגיים, מטאורולוגיים, כימיים ופיזיקליים אינם צד בעניין… ההורים של הבנים בשרשרת של טענות-חסרות-שחר הותירו בשדה של הדם, שָׁם, שם, שם, שם הם הותירו את השלום שאליו יצאו, וחזרו עם תמונות של אויבים, של אישה אהובה, של ילדים בבית, בשחור ולבן תחת אורה של הלבנה שאבדה כי האויב אבד לנצח. התמונות במגירות. האויב שטָבַע בדם-החיים של מי שהיו לצידם, של מי שנשכחו בחדרו של הטנק, והפכו לאיברים קטועים.
חזרו. והילדים של מי שנלחם לצידם על הארץ נלחמו על הזכות.
איזו זכות אתם שואלים?
ואני ישאל, האם זה באמת משנה?
אף זכות לא ניתנת בחינם, זהו טבע הדברים במציאות הרומית של מי שלא מעוניין לחזור אל התּוֹכֵחָה.
ההורים הראשונים לא מצאו סיבה לחזור, והותירו בטעות את העץ באדמה הספוגה בדם-האנשים. זהו שדה של מוקשים מוקף בגדר עם שלט אזהרה אחד. זהו עץ שלא זקוק למים, ולא לשמש; הוא קטוע כי המוות זקוק לשרשרת חיים, והחיים לשרשרת מוות, ואילו הקטוע לא זקוק לדבר מלבד לנשמות קטועות.
אחרי המלחמה הראשונה נולדו ילדים קטועים, ולהם ילדים קטועים, ולהם ילדים קטועים, ואף אחד לא מצא סיבה לחזור. הילדים הלפני-אחרונים, יְלִידִים… בוהים.
יְלִידִים בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת שניתן לזהות. וניתן לזהות אותם בקלות יחסית ע”פ “סוג המטבע שבו אוחזים, השקל”: הלוויתן.
ילדים שמאשימים ילדים אחרים, ילדים של ילדים אחרים, בטענות-חסרות-שחר, הם רק ילדים. וילדים בוהים, אף אחד לא יודע למה. האחיזה הפכה לתרבות. זאת תרבות, זאת תרבות, זאת תרבות, תרבות של יחסים ללא פרנסה. איך מזהים את הילדים הבוהים? האמפירי: איך מבדילים בין ילדים מקבלי קצבה ובין ילדים מנהלי סניפי בנקים.
מסתכלים.
תרבות של תרבות. ילדים בתרבות שבה הם כהורים לא מעוניינים לחזור אל הצפון הרחוק רחוק ואל הרי-יהודה של ההורים של ההורים של ההורים, הם הילדים של הילדים של הילדים, של הילדים הקטועים. האנליסט כאמור מצא שישנם “הבוהים” וישנם “הנורמטיביים”, אך הלוויתן מהסיפור של יפו שהמשיך במסעותיו ושחזה בדמים מספר אחרת.
“אני הלוויתן, חזיתי, חזיתי בזמן”.
מה שמבדיל אותם זה לא כמות השקל, אלא החוק או הבירוקרט שקבע מראש, “חטאיהם, כבר ידועים מראש”. והבירוקרט עצמו, ילד של ילד קטוע. כפי שנאמר, כפי שהעץ ציין, הוא ספוג בדם, והוא חי על הקצבה של אלה שלא שמים לב איך הילדים בוהים. הבוהים שבבוהים, שבוהים בבוהים. מהכיסא הוא מחזק את מַצֵּבַת הדברים.
וההחלטות שבמציאות של הבהייה גם אם אלה לא מזהים את הבהייה, פרקטיות. ילדים שמאשימים ילדים אחרים, נאחזים באותה שרשרת של אלפי עצים אחרים.
עלה אחד צמח. עלה אחד נשר. בוהה אחד, למול עיניו, בדרום הרחוק רחוק, שבארץ הנגב, הבחין והתעורר: הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית. הוא-עכשיו-יודע.
לְשֵׁם ההורים.
הערה: אם נהניתם אנא הגיבו, אם קיבלתם השראה כדי ליצור מצב של התקדמות אישית או חברתית אנא צרו איתי קשר ותעניקו לי את הקרדיט בשביל שנוכל יחד לשנות את העולם לטובה.
