אני הולך להציג בפניכם סוגה חדשה שמתבצרת בעמדה שלה מתוך מודעות. אפשר לקרוא לסרטים הללו פוליטיים או בעלי מודעות פוליטית החלטית, כי מאחרי הקלעים הם מציגים צדדים מקוטבים. אך, לעניות דעתי, הם פוליטיים מסוג שניתן לייחס לסוגה, תת-סוגה משל עצמה, שעכשיו אני מתחיל לזהות. הם יכולים לאתגר כי מתוך דוקטרינה ש-“האדם לא ניתן לשינוי” וש-“הוא רע ביסודו”, הזכות להשפיע בצורה כזאת שתגביל את הדמוקרטיה שלהם בעיניי עצמם לא שונה מטקטיקות של אמצעי מדיה לאומניים שיש להם את היכולת להניע אנשים ע”י “עיוות” של המציאות. זו טעות, כי זו מראה, ומה שאומר שהם אנושיים. כמובן שאפשר להתווכח מה הן הגבולות המותרים, מה היא המציאות, רק שאני בא מתוך רצון להביא חמלה לאנשים שלא מודעים לציניות כאשר האפקט מתחיל.
אוקיי, אני מביא על רגל אחת דראפט של 10 מאפיינים, 16 הערות, ופתרון אפשרי אחד לשחרור לחברה המקוטבת שאני מכיר.
10 מאפיינים לזיהוי הסוגה הפוליטית-דוגמטית
- האם יצא לכם פעם להיות במצב שאתם מבינים שכל השיחה שלכם עם מישהו הייתה קשובה מהצד שלכם ולפתע גילתם שהצד השני הוא לאורך כל השיחה ציני? כזאב במראה של כבשה. זה המאפיין הראשון.
- המאפיין השני – ביצור בעמדות. הדמויות אינן משתנות, הן חושפות את עצמן. האם אתם מכירים את הדחף לְצַעֵר בן אדם כגמול, וביצירה אתם משמשים כעדים, בשונה ממספר שיודע הכל. […] ואז הוא מכניס את הגול. רק שזה נעשה מתוך מודעות לאידאולוגיה ספציפית כדי ליצור תחושת סיפוק אצל הדמות שאמורה הייתה לשתף איתכם פעולה. זוהי התזה של המשחק מתוך האמונה שאנשים הם חד ממדיים. ואני לא חושב שהיוצרים מעוניינים להקיף את עצמם באנשים שמכניסים להם את הגול.
- ה-resolution, תחושת הסיפוק של סוף הסרט יועדה בצורה מאוד פרטנית למי שעבורם ניבנה הפודיום, וזהו פודיום מאוד צר שמתוך מודעות לא נועדה לכולם.
- זה כבר מורכב יותר – בהפוך על הפוך, המאפיין הרביעי. […] אבל, הטריק כאן הוא להעביר את הסבל הלאה ע”י מתן הרישוי להרחיב את חופש הפעולה במושג ה- disruption, בנימוק של אומנות-פוליטית, אומנות-מדברת, מה שתרצו. זהו תהליך שהוא לאו דווקא מודע לבעל הדעה: הוא רוצה “לשנות”, אבל למעשה הוא מעוניין שאנשים ישתתפו בסבל שלו.
ולכן אני מציע שתכינו לעצמכם כלים לחיים במושג החמלה. - המאפיין החמישי – יכולת שיתוף של רגשות מוגבל למערכת התנאים שבעלי-הדעה התכנסו אליו ושמכנים אותם “המציאות”. ישנה חלוקה מאוד ברורה. זוהי תת-תרבות של בידול במשא ומתן: איך נותנים, מה נותנים, מה משתפים ובאיזה שלב. זהו יותר מבצר עם חוקיות משלו. מי שמזדהה עם הצד “הלא נכון”, כי “הגול” שנקבע מראש יופיע, יבין את “המציאות” בסוף הנרטיב.
- הסיפור יותר מורכב מחלוקה של כספים, וזהו המאפיין השישי – “המלחמה מתחת לפני השטח” שהוגדרה היטב ע”י “מיטב המוחות” בעידן המודרני, “מלחמת המינים”. שהיא קודם כל אמונה.
- המאפיין השביעי – היוצרים, יוצרים סרטים על עצמם, זה לא יכול להיות אחרת. וזה בסדר!
- המאפיין השמיני – פירוק ותיעול האגדות העתיקות.
- מאפיין תשיעי – היוצרים לא מעוניינים בסימנים, כמו של הטבעת בסרט DIE HARD.
- המאפיין העשירי – הזדהות באמצעות השפה הקולנועית. ע”י יצירה של הזדהות שאחריה בעלי הדעה, הנפשות הפועלות, שוברים את הכלים באמצעות הניכור שהם מכירים.
הערות
- השאלה הראשונה שנשאלת: מי הוא הלקוח?
- ישנם אנשים שאין להם זמן להיות disrupt כי הם לא מפסידים באמת כסף, כי כסף מבחינתם זה רק רעיון.
- ישנם אנשים דתיים ואנשים חופשיים מדוגמה דתית, שהמדיה אינה משתתפת במרכז החיים שלהם. אך גם הם עומדים בפני השאלה איך להדריך את הילדים לזהות את אלה שירצו בטובתם העליונה.
- היוצר יאמר “החושך נמצא בצד השני, לא בנו”. גם אם זה למען שוויון חברתי, נוצרה חלוקה של שני צדדים.
- ישנם שחיים את השיטות הפרקטיות להסתתר מפני ההשלכות המשפטיות-חברתיות.
- למטבע יש שני צדדים. מי שחי את “המציאות” יכול למצוא את עצמו בצד השני שאליו הוא מתנגד.
- בשיעור תאוריות קולנועיות לימדו אותי שהטבעת בסוף הסרט Die Hard היא הסימן של האישה לחזור לחוף מבטחים. לקח לי זמן להבין כמה זה חשוב לומר שזו הביקורת שלהם, בדרמה של החיים שלהם עצמם! וזה בסדר.
- ההבנות הנסתרות שהיוצר מתוך מודעות יצר, הן מינוריות.
- לא באמצעות סימנים! או יש תמורה בעד האגרה: הצורך להשפיע הוא בנוירולוגי. הקונוטציה שזה כמו מיכל אשפה מפלסטיק. רכיבי “פלסטיק” שאמורים להתפרס לאורך שטח רחב מאוד למעשה מופיע בצורה מזוקקת במקום אחד. מאוד ממוקד, מאוד החלטי.
- אז ברמה של ההשפעה הרצון הוא להשפיע בזיקוק של הייצור, אחרת איך יהיה ערך להשקעה, איך יהיה פח אשפה? אז על מי להשפיע, מי הוא הלקוח? הנטייה לומר היא מי שנמצא במצב של הישרדות. רק שאי אפשר לחיות על סוכר מזוקק בלבד ולצפות שהחיים יהיו הרמוניים.
- יש אנשים בעולם שחיים סביב ההבנה של ההרמוניה.
- ישנה במאית מהוליווד שאמרה שבחיים ישנם אלה שישתפו איתך רגשות, ויש כאלה שהרגשות שמורים להם לעצמם. וזה כולל בתעשייה. היא גם מתריעה מפניהם. אני אוסיף ואומר שהכוונה היא לא לאנשים שמתקיימים בחוסר פירגון יומיומי בתוספת של החיים על הסף הכלכלי.
- השחקנים ואנשי הצוות לא בהכרח מודעים למטרה של בעל העסק.
- זה שאין סוף טוב או שזה disruption לאו דווקא נכנס לסוגה שאני מציג כאן.
- זיהוי של מאפיין אחד בלבד, או שניים או של כולם ביחד לא בהכרח נועד כדי “לכופף” אנשים לאידאולוגיה של חזק וחלש, של האשמה.
- יש מלחמות שמיועדות לאנשים יותר מידי חכמים. או במילים אחרות ישנם אנשים שעוד לא חוו את הנהר המשתנה. “אני לומד להניח”.
פתרון אפשרי לאנשים רגישים כמוך
בעלי-הדעה שהצגתי לכאורה, אקטיביים כלפי הפסיביים שלדעתם לא משתנים בשיחות פשוטות. אך מתוך תרבות שונה, כאשר ההבנה מתקיימת מתוך חמלה, זה ההפוך… וההם לא מנהלים את החיים שלהם ע”פ מושגי ההפכים, אני בטוח שחלקכם חוו את זה.
“תעליבו או תשבחו עץ אלון כל שיספר לכם זה את דרך החיים הנכונה”.
לכן מעבר למושג, האידאולוגיה הזאת לא קיימת, התקופה לא קיימת, הפסיבי והאקטיבי גם כן. לכן, בבקשה תתחילו לברך את עצמכם, בהפחתה של סוכרים למשל, לאחר מכן ברכו גם את אלה שלכאורה מתנגדים אליכם או שלחליפין תעשו טוב לאנשים זרים.
Photo: Ike louie Natividad
