בישראל ישנם 1-3 ישויות עירוניות המספקות את כל השירותים והתשתיות המאפשרות הפיכת רעיון לתהליך קונקרטי של יצירה: תל אביב ובהיקפים קטנים יותר חיפה והרצליה. (הֶיקֵש) לספק שירותי חקלאות-לווין (Precision Agriculture) על פי דרישה זו דוגמה לנגישות טכנולוגית שפותחה תוך ליווי ותמיכה של הסטרטאפ.
היא: Start-up Nation
אני: Yes, Startup Nation
נופך של גאווה.
רק יש הבדל גדול בין ההילה הדמיונית שמסביב לשם הנרדף של מדינת ישראל, לבין מה שאזרחים שכולם שווים בפני החוק חשים כל יום כאשר הם “חיים על הקסקס” שמלבד הסיכונים הכלכליים שהם צריכים להתמודד איתם, הם צריכים גם להתמודד ולמצוא את הדרכים לאותם שירותים ותשתיות.
אני לא מפנה אצבע. והאזרחים של העיר שבה אני חי או כל אזרח אחר שמתגורר בכל עיר אחרת לא צריכים להפנות אצבע.
ופה בדיוק הנקודה. יש כאן אולי 3 ערים בלבד עם פתיחות פרקטית להכיל רעיונות שבתחילת דרכם, משהו שהמערכת האקדמית נכשלה לספק לסטודנטים ועכשיו גם הם נדרשים לעבור רפורמה (פשיטת רגל).
הנגישות הזאת מאוד חשובה מאותה הסיבה שיש מעט מאוד ילדים בעולם עם רישיון טיס. כי אנחנו, אלה מאיתנו שהצליחו בשלב המאוחר יותר בחיים, מודעים לזכות ששמרנו לעצמנו כדי להתפתח, גם אם זה בשנות ה-20 או ה-50 המאוחרות.
על מה אני מדבר? פיזור אוכלוסין
בהיבט הישראלי של המאה הקודמת זה הרעיון שבו יוצרים שיווי משקל בין היישוב העירוני ליישוב החקלאי – מתן הזכויות לעשיית כסף אינדיבידואלי תוך שמירה על הרעיון הקיבוצי. לספק את התנאים שיאפשרו תנועה של כוח אנושי בין התעשייה, הטבע וההיסטוריה (ראו: אליעזר ברוצקוס) – האם זה נכון שלא מתאים לראות את מגדל אייפל בירושלים אלא אם אתם בקטע של אדריכלות כמו בלאס-וגאס?
פיתוח
התנאים הסביבתיים שהיוו את הקרקע היציבה לפילוסופיה של פיזור האוכלוסין מאתגרת בקצב עולה את האזרחים שרוצים לחוות אושר. והמגפה שאנחנו מתמודדים עמה כאן ועכשיו פתחה את הדלת…
איך?
אנשים כבר לא מקבלים בקלות את הרעיון שהם יעבדו קשה כל החיים שלהם ללא הזכות להתפתח
פרסום מדעי חלקי של חברת מודרנה (Moderna) בדבר פיתוח החיסון הוא לכאורה מניפולציה אשר לא ניתן לה מקום רב להסתתר מפני העובדה שבה מספר מנהלי חברות מקלים ראש בהסכם הלא כתוב של האמון שהציבור הרחב מעניק להם, וזהו פתח לרגולציות ולשקיפות
וזה מציאותי
הקורונה נתנה לי לתהות איך אפשר להימנע ממגיפות תוך כדי צמצום המועקה של אנשים שחשים שסוגרים אותם כלכלית וגומרים להם עוד קצת מהכבוד האישי, הרי יש מושג כזה, כן? זו זכות שמוכרת בחוק ברבדים השונים שלה.
האם אתם מתחילים להבין על מה אני מדבר? העירוניות העכשווית שהיא תעשייתית/מיושנת וכמעט בכל הערים, היא “בלוק אפור”. היציאה מהעיר שבה אני חי היום נאכפה, התנועה בכבישים הבין עירוניים גם כן נאכפה תוך דרישת הצגת מסמכים מתאימים כמו של אישורי עבודה. תוסיפו לזה קיום של תשתיות תרבותיות מקומיות לוקות בחסר, משכנתאות שרוב האנשים שאני מכיר יסיימו רק באמצעות הילדים שלהם, וזה הולך לכיוון הזה, והנה לכם תבנית נבחרת לחוסר אושר ידוע מראש.
בבלוק האפור הזה אין פתיחות, יש רק דברים ברורים, רמזורים, מעברי חציה, מספר שטחים ציבוריים כמו מגרשי כדורגל, מבנים תעשייתיים, שילוט עירוני, משרדי ממשל, דיוור, מערכת לסליקת מיסים וזהו בגדול. ובבתים בעלי משפחות חיים עם שילוט של ערכים כלכליים. זה סיפור אחד.
סיפור סגור
הסיכוי לקצב הדבקות מוגבר של אזרחים כאן בין ישובים הוא גבוה לא בגלל תרבות של ריכוזים בבתי התפילה או בפארקים בעיר אחת, שתיים או שלוש מסוימות, אלא בגלל שכאשר אני צופה מהעיר לוד על דרך בגין בתל אביב אני יודע שאני צופה על גושי בניינים שמריצים בהם הון כל כך גדול, שכולנו מתוקף היותנו חלק מהכלכלה הזאת מגיעים לבניינים הללו באופן יום יומי, בין אם בעצמנו בין אם דרך מכר.
ולכן סגירת הערים היא מיוחדת בישראל — כדי ליצור דה-הנגשה לכלכלה של ה-Start-Up Nation.
מסיבה מוצדקת
תוך כדי כתיבת השורות הללו אני שואל את עצמי האם התהליך של העבודה מהבית כבר משנה את מצב הריכוזיות הזאת שהיא תוצר של הצורך לשכן עולים חדשים במהירות האפשרית. אני בהחלט חושב שהתושבים בתל-אביב הם אלה שמנבאים את ההצלחה הפנומינלית של העיר על ידי דרישה וסיבסוד של התשתיות הללו.
פיזור אוכלוסיה במדינת הסטרט-אפ ישראל הוא למעשה יצירת תשתיות, מתן שירותים שלא ניתנים עכשיו, או שלא ניתנים ביעילות, ובכל עיר וקבוצת ישובים. הדבר יאפשר שוויון הזדמנויות לכל אדם שחולם להגשים את החלומות שלו בתור ילד או לאחר מסע של התבגרות.
אפשר לקרוא לזה גלובליזציה עברית… או פתיחות אזרחית
הטקסט הזה לא נועד כדי להפיח תקווה והוא רק רעיון מהמותן כדי לערב הצלחה.
אז אילו שירותים או תשתיות אתם חושבים שיאפשרו את זה? תכתבו לי למייל
