אילו יכולתי לשעבד את מוסר העבודה לזה של האהבה, זה נשמע כאילו, כמו איזה אל כל-יכול מעורב בעניין, האם מוסר העבודה שאליו נידונתי ברגע זה אינו אותו עונש על תחבולותיו של סיזיפוס, או במקרה שלי בזה שמנעתי מהאהבה להאיר לי את עצם קיומם של החיים, שהוא למעשה המוות? ואז לחצתי על פליי.
יש לה שם מיוחד, כל כך מיוחד שהילד שקרא בשמה בקולי קולות דוחף אותי אליו, הוא האדם היחיד בסופרמרקט הזה שברמלה שבו אני יכול לחוות את כותרות ליבה. ברגע הזה, לא זמן, לא מרחב, לא מלחמה, לא בעיות פיננסיות של הסובבים אותנו, לא קביעות כזאת או אחרת, לא קנאה, לא אנטישמיות וטראומות, אין להם נגיעה לכוחה של האהבה, שבה, בפרק האחרון שנקרא “הסוף”, מנגינה ניצחת נושאת את קולה מעבר לדפי-הספר. במשקפיים הללו ניתן לראות שברי-כלי שקשרו את עצמם למכונת העבודה. בין המקרר ליבשים, האם אמצאנה? האמצא את הדרך לבית-הוריה? אבי נמצא לידי, זה שמניח תפילין כל בוקר, מפייס אני את עצמי, כמו כולם, במוסר העבודה האישי שלי, היומיומי. היא נמצאת שם, היכן? בנהרות של אשליה. וכל אדם יודע שבישראל נהר אחד בלבד זורם, וכולם משתמשים בגוף הרבים, כאילו באמת יש נהרות לכבולים. אני לא מצטער על שאני מודע לשאול. הגבול הברור של אדם עם תקווה שהולך במקביל לדרך אומללה. וכל זה, בסופרמרקט.
לפעמים אני נתקל בהקלטות שלה, לא מעז לשמוע את קולה: הזה חוכמת חיים? טיפשות של אדם בוגר ורציני? שמפייס את עצמו? אני חוזר לחזות ההקלטה שלה. היא כבר לא ברשותי, אני יכול להיות… היא זועפת, ובדקה אחרת היא עייפה… אילו יכולתי רק למשוך אותה מבעד לטבעת הזכוכית של הזיוף הגדול ביותר שהאנושות יצרה לעצמה, משם, גם מהארץ של העברי, כדי לומר לה בעברית, כמה שיפה היא לי. ואז אדבק בחייה וכך אדע שהחיים אינם סיזיפיים, יש בהם משמעות, כי שם הוא נמצא.
जा रे जा रे उड़ जा रे पंछी
